עברית  |  English  |  
להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


הכינוס הפתוח ללשון העברית ולספרותה
 
מושב בנושא "לשון ומשפט", יום שלישי 8 במאי 2012, ט"ז באייר תשע"ב
סיכום המושב: עו"ד קרן נייזר כהן
ערכה: עו"ד אפרת שנצר
 
 
 
המושב בהנחייתו של יו"ר האקדמיה ללשון העברית, פרופ' משה בר-אשר, פרש בפנינו את תפקידיה של האקדמיה:
  1. חקר הלשון העברית על תקופותיה וחטיבותיה.
  2. עיסוק מתמיד בהכוונת הלשון החיה.
 
לדבריו, עולם המשפט תופס מקום חשוב בפעולת המינוח באקדמיה וכיום ישנן שתי ועדות הפועלות בנושא.
 

 
כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט אהרן ברק: "מקומה של הלשון בפרשנות המשפט"  
 
פרשנות במשפט הינה פעולה רציונלית היוצקת משמעות במונחים המשפטיים ומעצבת את תוכנה של הנורמה הכלואה בתוך הטקסט. הטקסט יכול שיהיה בכתב – דוגמת פס"ד או הסכם ויכול שיהיה טקסט שבעל פה – דוגמת התנהגות, צוואה בע"פ.
 
לשיטתו של ברק, כל טקסט משפטי זקוק לפרשנות, ואפילו טקסט שאינו שנוי במחלוקת ראוי לפרשנות. הפרשן מתרגם את הטקסט הלשוני לנורמה משפטית על ידי בחירה במשמעות המשפטית מבין מגוון המשמעויות הלשוניות הקיימות. אומנם, לטקסט עשויות להיות לעיתים משמעויות רבות ואולם חרף ריבוי המשמעויות ועמימות הלשון – רק משמעות אחת תתאים למצב.
 
הבלשנות קובעת את מכלול המובנים הקיימים לטקסט אותם אנו קולטים באמצעות הלשון אותה אנו מכירים.
לעומת הבלשן אשר נדרש לכללי הדקדוק והתחביר הפרשן מתבסס על תפקידו של הבלשן, וחולץ משמעות אחת על רקע ההקשר הרלוונטי. מכאן שכל פרשן הוא בלשן, אך לא להיפך.
 
הפרשן המשפטי נעזר במלאכתו בכללי הפרשנות שתפקידם לקבוע את המובן המשפטי של הטקסט. "מלשון ההן אנו למדים על הלאו" – משמעות מפורשת ומשתמעת של הטקסט.
 
בהקשר של דיני הפרשנות (דיני שליפה/חליצה), הפרשנות קובעת את מובנו של הטקסט המשפטי ואולם בעוד שרבים מחפשים אחר הפירוש האמיתי, הרי שזהו חיפוש לשווא, שכן לא קיים פירוש אמיתי כלשהו לטקסט . כל הבנה היא תוצאה של פירוש – ההשוואה היחידה היא בין שני פירושים שונים של הטקסט הנתון כאשר המבחן לטיבה של פרשנות לא נגזר מהטקסט עצמו. הטקסט המשפטי מובא בפנינו לאחר שפרשנו אותו במודע או שלא במודע.
 
גבולות הפרשנות קובעים את הלגיטימיות של הפעילות הפרשנית משני טעמים:
  1. האצלת סמכויות לשופטים במלאכת פרשנות הטקסט. השופט כפרשן לא הוסמך ליצור טקסט משפטי חדש יש מאין. סמכות הפירוש נתונה בידי השופט, ואולם אם השופט חורג מגבולות הפרשנות הוא חייב למצוא בסיס לגיטימי לכך.
  2. אמות המידה לפעילות הפרשנות המשפטית. לכל פרשנות משפטית ישנו מרכיב אחד והוא הטקסט. מלאכת הפרשנות המשפטית משמעה הענקת מובן לטקסט הקיים להבדיל מיצירת טקסט חדש אשר אינה בתחום סמכותו של השופט.
 
השופט ברק סבור כי גבול הפרשנות הוא גבול הטקסט וכי למעשה הלשון היא זו אשר קובעת את הגבולות. הענקת מובן לטקסט מעבר למשמעותו הלשונית חורגת מגבולות הפרשנות שכן הפרשנות מסתיימת מקום בו הלשון מסתיימת כך שהפרשן אינו רשאי להעניק משמעות לטקסט החורגת אל מעבר למשמעויות שהעניק לו הבלשן.
 
במצב שבו שופט חורג מפרשנות הטקסט, הוא מחוייב לתת לכך הצדקה חיצונית דוגמת השלמת חסר (לקונה) או צורך בפיתוח המשפט הקיים.
 
הפרשנות חייבת לכבד את הלשון כקובעת מסגרת.
הפרשנות נשענת גם על הלשון המשתמעת ולא רק על המלל, מבנה המשפט, ארגון הטקסט וכדומה.
אם כך, האם ללשון יש גבול?
ללשון אין מובן אחד ויחיד. תאורטית, יש אין סוף משמעויות ואולם מכאן לא נובע שהפרשן  רשאי לייחס ללשון כל משמעות אשר יחפוץ שכן אף על פי שאין פרשנות אמיתית, ישנה פרשנות ראויה יותר וראויה פחות.
 
ברק סיים בהביאו ציטוט מפסק דינו בעניין קניג נ' כהן (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 715): "מלאכת הפירוש אינה מוגבלת במילים, אך המילים מגבילות את הפירוש."
 

 
כבוד שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי טל: "לשון המשפטנים"
 
הכול יודעים שהמשפטן מדבר בלשון שאינה מובנת להדיוטות. סופרים שונים כינו זאת לשון סתרים. תלונות אלו מגיעות מלשון המשפט האנגלי, הזרה לאדם המצוי.
גם המשפט העברי – בתלמוד ובפסוקים, אינו ברור לכל.
בימינו נעשה מאמץ רב להפוך את לשון המשפט בישראל לנגישה יותר לציבור, שכן לפי חזקת ידיעת החוק כל אדם  מוחזק כיודע את החוק ואי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות פלילית.
 
לטענת טל, כיום אין בישראל לשון משפטנים מובהקת. השופט חיים הרמן כהן ז"ל היה אומן לשון וממעצבי המשפט בישראל אשר יצא במלחמת חורמה נגד הצירוף ו/או ובע"א 192/61 "בחן" חברה לביטוח בע״מ נגד פאול סיגטי, ניתן ב-18.10.1961 כתב כי:
 
"... נער הייתי וגם זקנתי ולא ידעתי מה מקורו של "ו/או" בלשון העברית ומה מקומו וצידוקו. עוד באחד מפסקי־דיניו הראשונים התריע הנשיא  זמורה על פגע זר זה המאיים להשתרש בשפתנו ולשבשה; וקדמו לו שופטים אנגליים דגולים שכינו את השימוש בלשון and/or בשפתם שלהם כברבריזם שיש לעקרו מן השורש. כתבי־הטענות וההסכמים הבאים לפני בתי־משפט אלה מלאים "ו/או" כאילו אין השפה המשפטית יכולה בלעדיו: לפעמים יש לך רושם שהנסח אינו יכול או אינו מעז לגמור בלבו אם להשתמש ב־ו״ו החיבור או בלשון "או" והוא מתחמק מן ההחלטה הדרושה בקפצו על מציאת "ו/או"; ולפעמים נדמה לך שאנשי "ו/או" אינם אלא מעין חסידים שוטים המשלים עצמם באשליה שאם אחזו את החבל בשתי קצותיו, הצליחו לתפוס את המרובה. המקרה הנוכחי הוא דוגמה מאלפת לחסידות־שוטים שכזאת: חשבו להבטיח עצמם מכל צד על־ידי נקיטת לשון "ו/או", ונמצא שהכשילו וקברו את עצמם.‏
 
ככל שהמשפטן בקיא יותר כך לשונו ברורה ומובנת. לשון עורכי הדין –עניינה  בעיקר בניסוח מסמכים משפטיים בהם נעשה שימוש במטבעות לשון שעברו מדור לדור ואט אט חלו סטיות מהלשון המקורית אשר הביאו לסטיות במשמעות:
 
  • כך למשל מתורגמן דובר ערבית בביהמ"ש המחוזי בי-ם שהתנדב לכתוב כתבי טענות בשפת התורה והיה עושה שימוש ב-ו' ההיפוך בכתב, אך כשהיה מתרגם בע"פ בביהמ"ש השתמש בלשון המשנה, כדוגמת: "כמה היה החפץ יפה, וכמה הוא היה יפה."
  • דוגמא נוספת: "קל וחומר, בן בנו של קל וחומר" השתבש ל: "קל וחומר, נכדו של קל וחומר."
  • דוגמאות לשיבושים בקרב עורכי הדין ובתי המשפט: "אין בין" – אלא בדבר זה בלבד (אין בין שבת ויום טוב). כיום: "אין בין" במשמעות "אין כל שייכות בינהם" ("אין בין זה לבין זה"; "על מנת" משמעו בתנאי ש- ואולם כיום עושים בו שימוש במובן של "כדי"; "טובת הנאה", במקור ממון או שאינו ממון וכיום בשימוש: הנאה כספית בלבד.
  • לשון החוק בעבר: "שניים אוחזין בטלית...האחד גורס כי ...ואילו השני גורס כי..." – מן הכלל אל הפרט. המחוקק המודרני משתדל לנסח בלשון קצרה ומדויקת.
  • בספר המָגֶ'לה, בסעיף 643 הקצרנות  מגיעה לכדי שיאה: "הֶערֶב משלם" זהו קיצור כמו "לא תרצח", קיצור כזה מצריך הרבה פירושים.
  • לשון החוק צריך שתהיה לא קצרה ולא ארוכה אלא ממוצעת. כך למשל, חוק המשכון עושה שימוש במילים פשוטות וברורות והפירוש מתקבל מאליו עם הקריאה.
 
דוגמה נוספת לסרבול בניסוח ניתן למצוא בסעיפי המטרות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק – שכן בכל סעיף מצוינות למעשה שתי מטרות ולא אחת.
 
לשון פסקי הדין נכתבת באופן מובנה כאשר בהתחלה ובאמצע מתבררות הטענות ובסוף ישנה החלטה והכרעה. כל שופט וסגנונו. היו שופטים שהיו אומני לשון וכתביהם נקראים ככתביהם של סופרים גדולים. מרבית פסדי הדין נכתבים בלשון מובנת.
 
דוגמאות לפגמים רבים ניתן למצוא במאמרו של פרופסור וייסמן ב"עלי משפט" ט', תשע"א, על טעויות בפסקי דין.

 
פרופסור גבריאלה שלו: "מונחי המשפט וחשיבותם"
 
"כשם שהכינור הוא קולו של הכנר – כך הלשון היא כלי המשפטן."
 
המונח המשפטי הוא למעשה בבואה של הנורמה המוסדרת על ידה כאשר הגדרת המונח מהווה תנאי מוקדם להבנת הדין. כך למשל בדיני חוזים הבנת המונח "תרופות" מהווה תנאי מקדים לחקר דיני החוזים ומשכך החלק הראשון של ספרה של פרופ' גבריאלה שלו "דיני חוזים-תרופות" מוקדש להבחנה שבין "סעד" ל"תרופה". דוגמאות להבחנות החשובות המעניקות משמעות בהבנת הדין ניתן למצוא במונח "תניה". בעבר לא הייתה אבחנה בין ההוראות החוזיות שבאנגלית מכונות clauses, stipulations  ו- terms. פרופ' שלו הבחינה בין תנאי (אישור חיצוני) לתניה (התחייבות של צד אחד וקבלה של הצד השני) ומאז ואילך המונח "תניה" חדר למונחים המשפטיים אך נעשה בו שיבוש, וכיום חוק החוזים האחידים מגדיר "תנאי" כ- "תניה בחוזה אחיד". דוגמה נוספת לשיבוש במונחים הגורם לשיבוש בהבנה נמצא בתיקון לחוק החוזים הכללי שיזמה הכנסת בעקבות פסק דין אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2), 265 ) שם נקבע בסעיף כי "משתמע במפורש" והרי זהו דבר והיפוכו.
 
 
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים